הקליניקה במודיעין 

גם האגרוף הסגור היה פעם יד פתוחה ואצבעות

תוכן עניינים

יהודה עמיחי כתב:
“גם האגרוף הסגור היה פעם יד פתוחה ואצבעות”
“גם האגרוף הסגור יוכל להיות שוב יד פתוחה ואצבעות”

גם אם סגרנו את הלב, ישנה אפשרות אופציונלית בחיים האלה לפתוח אותו.
זה לא ננעל שם. אפשר לפתוח.

לפעמים גם סגור זה טוב, זה מוגן, זה חשוב, אבל לא נרצה שינעל, נרצה שזה יהיה בר פתיחה.
אלא שישנם דברים סגורים שאינם בבחירה, שאינם תחת המבט שלנו, שסמויים מהעין ועושים עבודתם מאחורי הקלעים.
מה האפשרות שלנו להיות בעלי הבית של החיים שלנו?

הבודהיזם מאמין ב 4 אמיתות נאצלות:

1. יש סבל בעולם – אין מי שיחיה את חיו רק כשהוא בשמחה, עונג, הנאה. אין אופציה כזאת.
זה הככה זה.

2. יש סיבות לסבל: הסבל אינו פגם גנטי, אבולוציוני, יש סיבות והן: היאחזות, סלידה ואשלייה.

היאחזות: אנו נצמדים לדברים. לאמונות. לא רוצים להרפות, לא יכול בלי…, אני חייב את…

סלידה: הדיפה, סירוב. קודם כל אומרים ‘לא’.
עסוקים בהימנעות..

אשליה: חיים באופציה, באפשרות, במשאלת הלב. אין הלימה בין מה שיש לי בראש לגבי איך הדברים צריכים להיות, לבין מה שקורה במציאות.
הויכוח הזה עם המציאות, יוצר סבל.

3. יש אפשרות לצאת מהסבל- זה לא פגם גנטי, אבולוציוני, יש אפשרות לצאת.

3.1 התרת נדרים (על זה ארחיב בהמשך)

4. הדרך המתומנת אל הנרוונה- הדרך אל האושר המושלם,
ע”י מחשבה נכונה, דיבור נכון, התנהלות נכונה ⬅ שם האושר, החופש.
דווקא ההתנהלות דרך כללים תוביל לחופש.
ז”א כשיש אמת, נמצא אותה בכל הדרכים.

האמת הנאצלת הנוספת היא בסעיף 3.1 והיא אומרת: שהניהול לא נמצא בידיים שלנו.

כדי שבאמת נצא מהסבל, אנו נדרשים להסכמה שהניהול לא נמצא בידנו. והויכוח עם המציאות באמת השנייה: ההיאחזות שלי, ההיצמדות.. הסלידה, האשלייה.. קשורה לעולם שלי, מתוך עברי ששם קרה משהו. ואת המשהו הזה צריך להבין, כי מתוכו הופיעו הסיבות לסבל.

ז”א נדרשת פה בכלל הסכמה לשחזר סיפור ילדות.
כי מה שהיה.. לא נגמר! וההסטוריה חוזרת על עצמה בנשף מסיכות: עם דמויות אחרות, בוריאציות אחרות.

ההבנה הזאת שכאבי ההווה שלנו, קשורים באופן הדוק עם כאבי העבר שלנו.

נדרשת הסכמה פרלמינרית (מקדמית), כדי להגיע לשחרור מהסבל!
המקום בו השכפול של הסיפור הישן הוא דרמטי, קיצוני ובולט ביותר מגיע בזוגיות שלנו.

אם אנחנו הופכים לאובייקט לסיפור ילדותינו (הוא מנהל אותנו), נהפוך גם את בן הזוג שלנו לאובייקט כי הוא צריך לספק לנו משהו.
התיקון יהיה, שנסכים להיות סובייקט. ולראות את האחר כסובייקט- כמי שהוא, כפי שהוא. ולא מה הוא יכול לעשות בשבילי.
והמחשבה הבוגרת יותר תהיה- איך אני אעשה אותו מאושר יותר!
כל עוד אני בפוזיציה שהוא יעשה אותי מאושרת, יפצה אותי על כאבי ילדותי, לא אצליח להגיע לאהבה בוגרת, כי כל הזמן אחזור על תסריט העבר… בנשף מסיכות (עם דמויות אחרות, בוריאציות שונות).
ויש לזהות את הדמיון.

השיכפול הזה יעשה כל הזמן מניפולציות, יחזור על תסריט העבר כדי להגיע לתוצאות שונות, אבל זה לא קורה.

אי אפשר להשיג אהבה במניפולציות!! לא עובד!

הלא מודע שלנו חוזר חזרה אינסופית על המחזה… ואז האכזבה עולה, נפגעים, האגרוף נסגר, הלב נסגר, כואב!

כמה אפשר להיפגע??

כאב הפרידה גורם לטלטלה, יסורים, הכל מאבד את החשיבות שלו. וכדי לא לחוות שוב את אותה הפגיעה.. סוגרים!

הסגירה הזאת טובה, היא שומרת, היא מגינה – אבל יש לה מחיר.
המחיר הוא שאני לא חווה את העולם.
אני חווה אותו דרך מסך, דרך מסננת, באופן דליל, חלש.

אנשים רוצים להרגיש! וכשסוגרים, מפסיקים להרגיש!

לפעמים טוב לסגור, זה בסדר, לא תמיד צריך להיות בפתוח ובחשוף, אבל שיהיה רברסיבילי.

על מנת שזה יקרה, קודם כל יש להבין שזה קשור לסיפור הילדות שלנו, ולתת כותרת.
לתת שם לכאב העכשווי. ואז לראות איך הכאב החדש מתלכד עם הכאב הישן.

כשנותנים שמות לכאבים,
יש יכולת לנהל אותם, לכבוש אותם.

אי שם בעבר, נוצר כאב כתוצאה ממשהו, מתוך הכאב הזה הילד הסיק מסקנה (גם לא מודעת) לגבי כמה אני שווה, כמה אני נאהב, כמה אני טוב, כמה אצליח לקבל מה שמגיע לי, כמה החיים הוגנים…
מסיק מסקנות שנצרבות ונסתרות מהעין.
לא מודעים למסקנות הללו.

יש שאיפה פנימית לרפא את מה שהיה. לא לחכות שהאחר יעשה זאת עבורנו.
חשוב שהאדם יעשה את העבודה עם עצמו, בזיהוי הזה, בהתחברות.

אותה מסקנה מהעבר, הפכה להיות אמונה!
היא מפעילה אותנו, יש לה המון כוח. כמו נדרים.
לנדר יש הוראות הפעלה,
זה קשוח!

אנו בעצם לא מודעים לנדר, אנו מודעים למה שקורה לנו שוב ושוב עם בני הזוג שלנו, לא מודעים שיש נדר שמפעיל.

ברגע שמפסיקים להתעסק עם הבחוץ, ולהסתכל מהו אותו נדר שמפעיל גם את מי שאני וגם את מי שבחרתי..
כי לאותו נדר יש השפעה על הבחירות שלי בחוץ,
מי יבוא אלי, מי יגיע לחיי,
זה בשירות הנדר!

כל הקיום, סביבת החיים שלנו מרכינה את ראשה בפני הנדר הזה. יש לו המון כוח.

כמה אנחנו שווים או לא,
מתוך השפעה בילדות של אמא, של אבא, הדינמיקה ביניהם, הגן, ביה”ס היסודי… מה קרה שם שהשפיע?
כמה התפעלות או אי התפעלות קיבלת?
כל הדברים האלה יצרו צריבות כמו קעקוע פנימי.

כדי להגיע לנדר, יש ללכת למקום האחרון בו חשנו פגיעה, פרידה, כאב, טלטלה.. לזהות את הכאב, לתת לו שם, לקושי, לתלונה..
ואז איתה ללכת אל העבר. ללכת אחורה ולחפש איפה זה מתלכד.
היכן בילדות שלי קרה משהו, או רצף של דברים שמתלכדים עם הכאב הנוכחי..
ולחיות את זה לרגע, להרגיש את הכאב הזה, הפגיעה הזאת.. ולהסכים להיפרד ממנה.

להסכים לעשות התרת נדרים.

כשאני משתחררת מהנדר שלי, באופן אוטומטי אני משחררת את בן הזוג שלי מלהיות אובייקט לנדר שלי, נוכל למצוא את היחסים הבוגרים שבהם אנחנו מעוניינים באמת. כאשר נפסיק לדרוש מהאחרים לאהוב אותנו כילדים, נהיה מוכנים גם לאהוב באותה המידה.

הנטייה הטבעית שלנו היא להאשים אחרים.
לחפש אשמים. ככה אנו גדלים מאז שאנחנו קטנים.
כי אם אנחנו בסדר, אז אחרים אשמים.
זאת לא אופצייה להיות לא בסדר, ולכן המבט מופנה החוצה לחפש אשמים: ע”י מבט מאשים, ביקורתיות, שיפוטיות – נשף מסיכות של הגינוי.

בעבודה בקליניקה, נלמד להפנות את המבט מהבחוץ, ללקיחת אחריות להתבוננות פנימה.

ניתן להתיר את אותם נדרים כובלים, אך ראשית יש להבין שיש להם המון כוח.
ושאפס גינוי מביא שינוי!
גינוי מבזבז המון כוח.

נסיק מסקנות ונשחרר את הנדר אבל ללא גינוי. להיפך, נהיה אופטימיים שבגלגול הזה הצלחנו לזהות את הנדרים ולשנות אותם.
יש אופציה לשחרור ולכן המבט יהיה מתפעל, שמח ולא מגנה.

הנדר הוא כמו עמלקי שמזנב בנו מאחור.
עמלק, במי הוא פוגע?
בחלשים, באלמנות, ביתומים.. הוא לא משחק משחק הוגן.
הוא לא בא מול! הוא בא מאחור.

ככה הנדרים, עושים עבודתם מאחור. מתי הם באים?
כשאנחנו חלשים, כשמפקידים את ליבנו אצל האחר, כשנו חלשים הם מתחזקים ולוקחים פיקוד.
על כן השמד תשמידהו!

ואז הולכים ליהדות, ועושים התרת נדרים.

נדר – קורבני:
*לי לא מגיע..
*תמיד אחרים יקבלו יותר..
*תמיד יוצא לי מה שאני לא רוצה..
*אם היו מכירים אותי יותר, היו יודעים ש..

בהתרת נדרים, אנו משתחררים מהנדר הישן, המעכב: אני לא ראוי..
ומיצרים נדר חדש, נדר מקדם: אני ראוי, מגיע לי לקבל את מה שאני רוצה!

נדרים סופחים אליהם הרבה פעמים אשמה ובושה.
כשאומרים אותם, מאווררים.

החזקים תמיד יקבלו כל הזמן הוכחה מהעולם למה אסור להם להיות חלשים. זה מאוד חזק! הנדר מאוד חזק! ולכן צריכים להיות חזקים מולו, נוכחים, ולהיפרד! (הנדר הוא עקשני).

בקליניקה נברר מה הנדר שמייצר את הכאב הגדול הזה?
– אני שקופה
– לא רואים אותי
– אני לא אהובה
-אמא לא ראתה אותי
– אבא לא אהב אותי וכו’…

יש רעב לאהבה ורצון שיראו אותי!

לאחר התרת הנדר הישן, הכובל, המעכב,
וקבלת הנדר החדש, המקדם,המאפשר, הבונה והמתגמל, נוכל לפתוח את האגרוף הסגור, נוכל לוותר על הלב הסגור.

נאפשר לנו לחיות את חיינו בחוויה של בחירה ורצון חופשיים – זה החופש האמיתי!

נהפוך מאובייקט לסובייקט, מאהוב לאוהב❤

סיגל כהן – יועצת אישית, זוגית ומגשרת.

תפריט נגישות